כבר בפגישה הראשונה זיהינו על מה יושב הסרטן שלה.
זה היה מאתגר...
אחרי הכל, הכל ממש ממש בסדר.
זוגיות מעולה, ילדים בריאים, אין טראומות, חרדות, אין שום קונפליקט פעיל, אין בעיות או דילמות.
"אין לי מושג" היא אומרת לי. "אני יודעת שאני רוצה למצוא את הסיבה הרגשית לסרטן שלי, לא סתם הגעתי אליך.
אבל לא עולה לי כלום כרגע".
אני שואל אותה איזה אירוע קרה, כשנה לפני הגילוי, שהכניס אותה למצב הישרדותי?
זה יכול להיות אפילו אירוע קטן ושולי, כזה שאולי לא שווה לדבר עליו?
אני מנחה אותה לחפש אירוע שהיא הרגישה בו חוסר אונים, חוסר תקווה.
אירוע לא צפוי שהיא הרגישה בו תחושת בגידה או בדידות.
אירוע שאין בו חופש בחירה.
(כמעט תמיד נמצא קשר בין הסרטן הפיזי ובין ה"סרטן" הרגשי שיצר אותו)
ושוב המחשבות שלה הולכות לדפוסים הרגילים: למשפחה, לעבודה, לחיים הרגילים..
ואז זה הגיע - יוריקה!!
אה.....ה 7.10 היא אומרת.
נו ברור...ה 7.10.
מה כ"כ ברור? אני שואל.
זו היתה עבורי כמו "בעיטה בבטן" (מדובר בסרטן קיבה).
והיא ממשיכה לספר שהיא הרגישה נבגדת וחסרת אונים.
וממשיכה לספר, בדיוק רב, איך כל מה שתיארתי הוא בדיוק מה שהיא הרגישה כשזה קרה.
הראיתי לה את הקובץ שהכנתי על מערכת העיכול שם אני מסביר איזה קונפליקט יושב על כל אחד מהחלקים השונים של מערכת העיכול ומה שיושב על הקיבה זה קונפליקט הקשור ל"חוסר יכולת לעכל מציאות".
אחרי שזיהינו את הקונפליקט החבוי, נותר לעבוד ולעבד את החוויה הרגשית.
זה בדיוק המקום בו ריפוי רגשי תודעתי הוא משלימה לכל טיפול אחר שתבחרו לקחת.
אונקותרפיה היא לא זכות. היא חובה.
לקבלת הקובץ יש לשלוח הודעה לנייד 0526100754
